את יום שני פצחנו בקניות בסופר. תודה לאל שהם נפתחים כבר ב 7 בבוקר, וכמו כל דבר אחר כאן, הם מצוחצחים למשעי, ויקרים למדי. אחרי שהצטיידנו בציוד החיוני לכל טיול (בקצרה: תרמוס טוב, שלוש קופסאות lock and lock, סכין, חצובה ומצלמות), יצאנו לדרך.
היה יום בהיר וחם (34 מעלות!) ודרך הנוף היא מדהימה. עולה 32 יורו לרכב ושווה כל לירה. אירו.
עוד לפני שהתחלנו, כבר התלהבנו מהנוף והירוק ופקנקנו ארוחת בוקר באחד החניונים.
משם מטפסים ונזהרים לא להוריד מהשוליים את רוכבי האופניים שמפליאים לעלות ולפצח את העליות התלולות הללו כמו היו גרעינים לשבת.
דרך הנוף הזו מחולקת לתריסר תחנות, ואפשר בכיף להעביר בה יום שלם, תלוי כמה אתם בעניין של הליכה וכמה בעניין של נסיעה. אנחנו עשינו מסלולון קטן באחת התחנות ובתחנה 4 ישנה פסגת תצפית נפלאה (נקודת הרוכבים, כי 90% מאלו שמגיעים אליה רכובים על אופנוע עצום כלשהו). אפשר לעלות אליה גם ברכב, אם ממתינים יפה בתור. אנחנו לא אוהבים לחכות בשום תור, אז החלטנו לעלות ברגל, מה שהסתבר כהחלטה אמיצה אך קשה. זו וואחד עלייה. אולי 400 מטר אורך, אבל עולים משהו כמו 200 מטר בגובה. בקיצור, כשמגיעים למעלה, אויר ההרים מסדר את הנשימה ואת המוח, וההרים והנוף מסדרים את הנפש.
בחניון למעלה יש גם תצוגת תכלית כאמור של כל כלי הרכב הדו גלגליים האפשרים ושל שלל מכוניות יוקרה ואחרות
משם המשכנו לגולת הכותרת, תחנה עשר שהיא על שם הקיסר ז"ל ירום הודו פרנץ יוזף, והאמת שהגענו שרוב התחנה כבר נסגרה, אבל גם הנוף היה שווה ומרגיע. אפשר לראות שם גם מרמיטות, שזה סתם שפן סלע שמנמן, לבן אבל עם זנב.
ההליכה במכרות לאורך הקרחון עושה לרוב שמח בלב (למרות שיש שם קטע לא ברור באחת המנהרות על סיפורי עם מוזרים עם קולות רקע. קצת ספוקי. החלק הצעיר ביותר במשפחה לא שמח מזה במיוחד).
כשמגיעים לקצה נותר רק להנות
היה יום בהיר וחם (34 מעלות!) ודרך הנוף היא מדהימה. עולה 32 יורו לרכב ושווה כל לירה. אירו.
עוד לפני שהתחלנו, כבר התלהבנו מהנוף והירוק ופקנקנו ארוחת בוקר באחד החניונים.
משם מטפסים ונזהרים לא להוריד מהשוליים את רוכבי האופניים שמפליאים לעלות ולפצח את העליות התלולות הללו כמו היו גרעינים לשבת.
דרך הנוף הזו מחולקת לתריסר תחנות, ואפשר בכיף להעביר בה יום שלם, תלוי כמה אתם בעניין של הליכה וכמה בעניין של נסיעה. אנחנו עשינו מסלולון קטן באחת התחנות ובתחנה 4 ישנה פסגת תצפית נפלאה (נקודת הרוכבים, כי 90% מאלו שמגיעים אליה רכובים על אופנוע עצום כלשהו). אפשר לעלות אליה גם ברכב, אם ממתינים יפה בתור. אנחנו לא אוהבים לחכות בשום תור, אז החלטנו לעלות ברגל, מה שהסתבר כהחלטה אמיצה אך קשה. זו וואחד עלייה. אולי 400 מטר אורך, אבל עולים משהו כמו 200 מטר בגובה. בקיצור, כשמגיעים למעלה, אויר ההרים מסדר את הנשימה ואת המוח, וההרים והנוף מסדרים את הנפש.
בחניון למעלה יש גם תצוגת תכלית כאמור של כל כלי הרכב הדו גלגליים האפשרים ושל שלל מכוניות יוקרה ואחרות
משם המשכנו לגולת הכותרת, תחנה עשר שהיא על שם הקיסר ז"ל ירום הודו פרנץ יוזף, והאמת שהגענו שרוב התחנה כבר נסגרה, אבל גם הנוף היה שווה ומרגיע. אפשר לראות שם גם מרמיטות, שזה סתם שפן סלע שמנמן, לבן אבל עם זנב.
ההליכה במכרות לאורך הקרחון עושה לרוב שמח בלב (למרות שיש שם קטע לא ברור באחת המנהרות על סיפורי עם מוזרים עם קולות רקע. קצת ספוקי. החלק הצעיר ביותר במשפחה לא שמח מזה במיוחד).
כשמגיעים לקצה נותר רק להנות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה