וינה (ללא שניצל)

היום היה יום אביבי נהדר, 23 מעלות, שמש, תיירים, שמח.
יצאנו לדרך, השמש עמדה כך בערך, ויצאנו מהתחתית בכיכר המרכזית, לחזות מקרוב בגג הצבעוני של הקתדרלה המרשימה של וינה. 

משם הצלחנו דרך נס להתחמק ממוכרי כרטיסי הקונצרטים (לבושים כמו מוצארט ואלגנטיים כמו קיפוד), ופסענו לאלברטינה. אחד המוזיאונים היותר נחשבים לאמנות מודרנית.
טיפ: אם הגעתם לוינה בטיסה של Austrian airlines יש לכם 50% הנחה באלברטינה בהצגת הboarding card. ילדים שם גם כך בחינם. ראינו שתי תערוכות מעולות (תערוכה חדשה בשם "ממונה לפיקאסו" ורטרוספקטיבה מעולה של ג'ואל סטרנפלד צלם אותו אנו מכירים ואוהבים). כן, אנחנו הולכים למוזיאונים והילדים לומדים וסופגים אומנות ממקור ראשון.

הקטן וסזאן

משם המשכנו מעט צפונה לשוק האוכל המפורסם של וינה Nachtmarket. מדובר בחנויות אוכל ובמסעדות לאורך שדרה - פחות מרשים ממה שציפינו, ויקר רצח (ובכלל, vהתרשמות שלנו היא שוינה יקרה יותר מרוב בירות אירופה, לפחות ככל הנוגע למזון). אח"כ כבר היינו רעבים ואכלנו בפארק שמול האוניברסיטה.
אח"כ התפצלנו: הבנים לראות את מוזיאון הטבע והבנות לסיבוב קניות. בסופו של יום גילינו שמוזיאון הטבע סגור בימי שלישי והבנות גילו שיקר להן מדי בחנויות אז התאחדנו בלב שבור. בינתיים היה מן הפנינג ברחבת הארמון ממול (Hofburg שהיום הוא הספרייה הלאומית, להבנתי). הקטנצ'יק עשה קצת יצירה בנצרים ואנחנו נחנו בכסאות נוח על הדשא.

אחר הצהרים נסענו לבית הונדרווסר בצפון העיר, והיה יפה ונחמד, ונגלה לכם שיש שם את השירותים היפים בתבל.

חזרנו רצוצים מיום ארוך של תרבות וגבינות שמנות בפארקים.
נותר לנו עוד יום אחד, ובערב ממריאים.
בחדר אווירת סוף קורס, ושובירת דיסטנס.

ועדכון ערב: גילינו ששפכנו את שאריות ארוחת הערב (כולל הרסק עגבניות של השקשוקה) לשקית של הכביסה המלוכלכת במקום לשקית של הזבל. דכאון קל.

עוזבים את זלצבורג וטועמים מעט תרבות בווינה

הבוקר עזבנו את חבל זלצבורג (בי בי), ובגלל שאתמול הבטחנו לקטנצ'יק מגלשות אלפיניות אבל לא הספקנו, החלטנו לעבור שם בדרכנו לווינה. אלו המגלשות האלפיניות הארוכות באוסטריה ונמצאות בעיירה Abtenau - מדובר בירידה של 2 ק"מ, והנאה לרוב, כפי שמיד תראו:

 
918 0061 from Dael Shalev on Vimeo.

העניין הוא שבדרך כלל זה כלול בכרטיס זלצבורג, אבל התוקף של הכרטיס שלנו פקע אמש (זה לשישה ימים), אז שילמנו 24 יורו לכרטיס משפחתי, לעליה ברכבלון וגלישה מטה במסלול שלוקח 4 דקות בול. יקר אבל כבר הבטחנו לילד...
האמת, נחמד, לא יותר ולא פחות. עדיף לכם לנצל אותו במסגרת כרטיס זלצבורג כמובן...
היתרון הנוסף הוא במשטח טרמפולינות למטה, שם הילדים הרקיעו שחקים (והמבוגרים ניסו אבל נפלו על התחת)

נראה אתכם

משם המשכנו עוד 20 דקות נסיעה ועצרנו לאכול ארוחת צהרים בפינת חמד אמיתית - על שפת אגם בעיירונת הציורית Hallstat. הנסיעה אל העיירה החזירה אותנו למראות האגמים של איטליה - הרים תלולים נופלים אל אגם רומנטי.
זו היתה יופי של הפסקה לחידוש הכוחות בדרך לוינה.

לוינה אכן הגענו שלוש שעות נסיעה מאוחר יותר. שכרנו לנו דירה יפה, מעוצבת ומדוגמת של רווקה מקומית חובבת וינטאז', כך נראה, דרך אתר Airbnb. לא רחוק ממרכז העיר ועל נתיבי תחבורה ציבורית.

לא אני צילמתי, אבל ככה בדיוק הדירה אכן נראית

התמקמנו, פרקנו מזוודות, ויצאנו לדרך 'חת ושתיים, לכיכר המוזיאונים. שם נכנסנו עם הילדים לראות תערוכת Pop art from the sixties של התפתחות הפופ-ארט, ב MUMOK והילדים, יאמר לזכותם, נהנו כמעט כמונו.
בסופו של יום כבר היה די מאוחר אז כל המוזיאונים (כמו כל דבר באוסטריה) נסגרו.

שורה תחתונה: וינה יפה ואירופאית כמצופה, אבל לא כדאי להתקרב עם רכב (חניה עולה 2 יורו לשעה מינימום, ופקקים כל הדרך) אז ממחר אנחנו בונים על תחבורה ציבורית.
מחר עוד קצת תרבות, פארקים ונזרום כבר. נראה.

בכל זאת הגענו, למרות הקור (+ טיפים למערת הקרח)

הבוקר היה גשם אורגינל, בלי הפסקה.
האמת בבוקר התחיל עם זלעפות של ממש, אבל רוב היום הסתכם בסתם סיכות זעירות של טיפות באוויר ולא ממש "גשם" אמיתי. כך או אחרת, התחלנו את הבוקר בעצלתיים (למעט בעובדה המצערת שכל בוקר, אבל כל בוקר, בשבע בדיוק, פעמוני הכנסייה כאן מעבר לכביש מצלצלים במלא הטירוף, מן צלצול השכמת בוקר שכזה, וזה מבאס אותנו כל יום מחדש).
יצאנו אחרי התארגנות ממושכת, כי גילינו שצריך גם ימים כאלה, רגועים.
נסענו קרוב, לטירת שנמצאת ב Werfen, כפר לא רחוק (Hohenwerfen castle). מדובר בטירה על גבעה תלולה שעומדת שם כבר מהמאה ה 11, וידעה עלילות רבות - ארכיבישופים, דוכסים ומלכים.

אמיתי, אמיתי (ומופע הציפורם הוא באיזור העץ)

כדי להגיע אליה עולים בפוניקולר (שזה מן מעלית אלכסונית שלא כלולה בכרטיס החינם של זלצבורג, אז זה עוד 8 יורו לכל המשפחה)

פוניקולר בגשם

התמזל מזלנו להגיע בדיוק לסופו של מופע הציפורים הדורסות בחצר הטירה (עכשיו אנו יודעים שזה כל יום ב 11:15 וב15:15). כבר ראינו מופע דומה בעבר בעמק הלואר, אז לא ממש נפלנו מהתרגשות, אבל עופות עצומים שמהדסים להם על הדשא ותופסים חתיכות בשר באויר זה נחמד בכל זאת.
אחר כך המשכנו לסיור מודרך בטירה. מקבלים מכשירי שמע ועוברים בקבוצה בין החדרים וכל אחד שומע לעצמו. האמת שהיה מעט מייגע וארוך, וגם קצת צפוף כי היו מיליון איש בערך, אבל נחמד לראות את חדרי העינויים (הקטנצ'יק נחרד מזה לגמרי), את תצוגת הנשק (הבנים התלהבו) ואת מגדל השעון. נחמד.

ירדנו מהטירה ונסענו חמש דקות לגולת הכותרת של הכפר הזה - מערת הקרח המפורסמת. ידענו מראש שהאטרקציה הזו לא כלולה בשום כרטיס הנחות של זלצבורג ושזה יקר, אבל כדאי. נכון מאוד. שווה מאוד ומשהו מיוחד.

אז הנה המלצות וטיפים למערת הקרח
1. הכינו 70 יורו. כניסה למבוגר עולה 20 יורו ולילד 10. אין הנחות. 70 יורו טבין ותקילין.
2. כדאי מאוד לגרוב גרביים עבים מאוד ונעליים מבודדות. רוב הסובלים מקור, סבלו מכפות הרגליים.

לבושה טוב אבל סובלת מקור בכפות הרגליים

3. כדאי מעיל טוב, כובע וכפפות. אפשר על ביגוד קל יחסית. 0-3 מעלות בפנים, וזה שעה, אז קר.
4. העניין לוקח לפחות 3 שעות מקצה לקצה. 45 דקות לפחות לעלות, שעה סיור, ו 45 דקות חזרה. העניין שיש להוסיף לזה עוד חצי שעה לפחות של תור ברכבל, הן בעלייה והן בירידה. תור זה מבאס. בגלל שזה הרבה זמן והולכים כדאי מאוד להחזיק בתיק גם מים וכמה פירות. אנחנו שכחנו את שניהם.
5. לא נותנים לצלם, אבל בכל זאת, הנה אחת קטנה

אחת קטנה

6. בתוך המערה יש 1400 מדרגות. 700 עולים ו 700 יורדים. למרות שזה נשמע המון ואוי אוי אוי, בת'כלס זה לא נורא בכלל. המדרגות מאוד מתונות ברובן המוחלט, והרהרנו לעצמנו שברוב הימים האחרונים עלינו עליות קשות יותר וארוכות בהרבה. מאידך, היו זוג אמריקאיות כבדות שכמעט מתו מהמדרגות האלו. אז אם אתם מאותגרים פיסית במיוחד, אולי כדאי לוותר, אחרת - המערה היא דווקא חוויה שווה.
7. המערה כולה זה יום לימודים ארוך. 20 דקות הליכה מהקופות ועד הרכבל, 20-30 דקות לחכות בתור ברכבל, 20 דקות מהרכבל ועד לפתח המערה, שעה סיור, ואז הכל חזרה. לנו זה לקח שלוש שעות בול.
8. טיפ כללי לאוסטריה: תמיד תתקדמו עם הרכב עד הכי קרוב שאתם יכולים. לא לדאוג ולא להתרשם מהמכוונים שממליצים לכם לחנות קילומטר מהקופות. בדרך כלל יש חנייה קרוב, ואם אין, תמיד אפשר לחזור. מאידך, די באסה לחנות ואז להתחיל ללכת 15 דקות רק עד לקופות (כך למדנו גם אנחנו, אחרי שחנינו בקיבינימט באיזה נקיק רק כדי לגלות שאפשר היה לחנות מטר מהקופות. לומדים).

אז זהו. יום קצר. ארוחת ערב מושקעת בתמורה ליום הקצר כללה (1) סלמון בתנור בחמאה ופטריות (2) עוד סלמון במחבת ברוטב עגבניות (3) אורז (4) דלעת בתנור עם חמאה (5) מבחר גבינות מסריחות

כן, הלילה הוא הלילה האחרון שלנו ב Wargain ומחר נוסעים מזרחה עד ווינה, שם נבלה עוד שני לילות וביום רביעי בערב אנו חוזרים לארץ. התכנית לימים הקרובים עדיין לא סגורה (כלומר, עדיין אין לנו מושג ירוק מה נעשה), אבל תחזית מזג האויר אופטימית, וכך גם אנחנו.

מה ואיפה קונים (אוכל ודלק)

אחד מהדברים שהבלוג הזה מנסה לעשות, חוץ מלשמר את הזכרון לעצמנו ולמשפחתנו, הוא לתת טיפים ורעיונות לאחרים שאולי מטיילים ואולי יטיילו להם למקומות דומים.
אז הנה פוסט על הצדדים הפרקטיים של הטיול: מה אוכלים, ובאופן יותר ספציפי: כמה זה עולה.
הקדמה: אנחנו משפחה רעבתנית ואוהבת אוכל אמיתי, ומבחינה אדאולוגית ובריאותית מקדמים מזון מקומי, טרי, לא מעובד, וללא קמח, סוכרים ושמנים תעשייתיים. אז לחיות שבועיים על סנדוויצ'ים זו לא אופציה מבחינתנו. ובכל זאת, בטיול יש לעשות פשרות מדי פעם. ככה זה, חיים.
קניות ערכנו פה בשלוש רשתות שונות, מספר פעמים בכל אחת, אז יש לנו קצת פרספקטיבה.
רשת Billa ורשת SPAR הן שתי ענקיות המזון המקומיות (ראיתי פרסומת שלSPAR יש 1400 חנויות באוסטריה!), ובכל כפרון או פינה צץ לו סופר של אחת מהן, או של שתיהן. העיצוב של כל החנויות בכל רשת זהה לחלוטין ובסך הכל המבחר סביר והמחירים דומים מאוד. יקר. מאוד יקר. בייחוד הפירות והירקות, מהם אנו צורכים בשפע.
היה לנו הרושם שבילה קצת זולה יותר בירקות ופירות ויש מבחר גדול יותר של מוצרי איכות, ואילו בSPAR יותר גבינות מעדנייה שוות.
הרשת השלישית היא הופר. Hoffer. לא נפוצה כמו האחרות ומצויה בעיקר באיזורים גדולים או בצמתים מרכזיות, והיא שונה מהותית. מדובר ברשת בה אפשר לשלם רק במזומן (או בכרטיס אשראי של הרשת, אבל כזה אין לכם), והיא ממש רשת דיסקאונט. יש בה הרבה פחות מבחר, ואין בה כלל מותגי מזון מוכרים, אלא מוצרים מקומיים וזולים. ממש זולים. עשינו שם קנייה ממש גדולה ביום שישי והמחיר היה עדיין כמו קנייה רגילה בספאר או בילה. מאידך, אם חשקה נפשכם בגבינת פילדלפיה, למשל, לא תמצאו אותה שם.
וכמובן שיש גם קניות מזדמנות ממקומיים. כך למשל בפאתי זלצבורג ראינו את המשטחים הבאים, וכמובן שמיד עצרנו. מדובר בערימו דלעות מסוגים שונים המונחות על הדשא, ויש עמוד קטן עם קופה לשלשל מטבעות לפי מה שלקחת. מיד לקחנו חמש דלעות שונות ומשונות וכל ערב אנו עושים ניסוי על דלעת אחרת.
בינתיים נאמר שהאדומה בטעם של ערמונים, העגולה הצהובה היא ספגטי והירוק-צהוב המחוצ'קנת אינה אכילה. יש עוד שתיים אחרות לנסות.

אחרי כל הדיבורים על המחיר, מה קונים?
אנחנו קונים כמויות מסחריות (במונחים אוסטריים) של ירקות: עגבניות, מלפפונים, בצלים, פלפלים וגם תפו"א. אננס וקוקוס טריים (מעולה לפתוח ולפרק בהפסקות בטיול), תפוחים ובננות. קונים גם הרבה ביצים (לשקשוקות בערב ולביצים קשות לדרך), חלב מלא מפרות-אוכלות-עשב וגבינות בוטיק שמנות (כאן זה תענוג, רוב הגבינות הן מעל 40% שומן, כמו שאנחנו אוהבים), אורז ודגים. כיף שקונים פה פורלים טריים נקיים וארוזים בזול - וכולם מלקקים את האצבעות. כך גם סלמון.
בקיצור, אנחנו יורדים כאן על כמויות מזון ללא הפסקה ונהנים מכל רגע.
בחישוב זהיר למשפחה של 5 (מתוכם 4 מבוגרים מבחינת קבולת והספק), יעלה לנו 40 יורו ליום מזון.
לא מעט בכלל, אבל אנחנו אוכלים טוב. מאוד.

ומה עם דלק?
אני כאמור נוסע על רכב דיזל, ויש תחנות בשפע, אבל ישנם הבדלי מחירים משמעותיים מאוד בין התחנות. ליטר סולר עולה מ 1.37 יורו ועד 1.51 יורו, תלוי בתחנה (זה הבדל של 50 ש"ח למיכל, לא בחינם). ככלל אצבע, ככל שמרחיקים לכבישים צרים וארוכים, המחיר עולה בהתאם. כמובן. יש לקחת בחשבון שבאוסטריה נוהגים המון אז כדאי לקח רכב חסכוני יחסית. אנחנו נעשה, להערכתי, משהו כמו 2000 ק"מ בעשרה ימים כאן!
יאללה, עוד מעט יוצאים לעוד יום.

קאפרון: תחנת כח וסכר עצום, וגם קצת מכרות

יום שישי בבוקר התעוררנו לגלות שסוף סוף גם החזאים צודקים לפעמים. גשם זלעפות ועננים אפורים סגרו את השמים. חשבנו שיהיה יום דכאון, אבל מלאים אופטימיות ומעילים נסענו לסכר של Kaprun.

לא, אין כאן פעלולי צבע של המצלמה. זה הצבע האורגינל. באמת

מדובר באתר שהנו *הפתעה* לא כלול בכרטיס זלצבורג, ובכל זאת החלטנו להשקיע כי שמענו גדולות ונצורות. כניסה עולה 38 יורו למשפחה (הילדים חינם), והאמת, שווה ביותר. במיוחד כי אלוהי הרוחות עשה עמנו חסד ונשף את העננים בדיוק כשירדנו מהאוטובוס (עולים לסכר מהחניה באוטובוס של המקום), ושמש אביבית הפציעה ונתנה לנו מבט מהמם על סכר שלוש קומות, מים בגוון טורקיז, ופלא הנדסי הלכוד בין קרחוני ענק.

וואללה.

המקום כה נרחב ועצום שחייבים תמונות פנורמה.
הנה כך:

העליה לאתר הסכר הנה באוטובוס, לוקחת כמעט חצי שעה, ורובה במנהרות. למען האמת אמורים לעלות בקרונית אלכסונית פתוחה, אך לצערנו זו היתה בשיפוץ. גם כך ההנאה בסופו של דבר מרובה, והקדשנו למקום כשלוש שעות בסה"כ, כולל טיפוס על פסגה מקומית לתצפית נוספת, וכולל הפסקת קפה, תמרים ושוקלד מריר למעלה (אחרי הכל, אנחנו משתדלים להקפיד על תפריט קדמוני, לפחות למבוגרים). 

אח"כ החברים נחו מעל על המעקה.

בירידה מהפסגה יש מוזיאון קטנטן שמסביר את ההיסטוריה של הסכר (בנו אותו באמת ב 48. שישים שנה, לך תזכור), רק מה, כולו בגרמנית, אז לא אטרקציה משהו. מאידך, המקום כולו פשוט מבקש לטייל סביבו והנוף, כאמור, משו משו.

אחרי ששבענו מנופים ירדנו מההר ועצרנו בפינת חמד מקומית כדי לשבוע גשמית מארוחת צהרים של ממש, וממנה המשכנו דרך העיירה קאפרון והצצנו לעשר דקות במוזיאון המכוניות העתיקות - מדובר בקומת מרתף של משוגע לדבר שמחזיק איזה 200 ענתיקות, וזה נחמד בעיקר לבנים, ובעיקר על הדרך ובעיקר עד 5 דקות.

משם המשכנו בדרך נוף נהדרת לעיירה עם השם הבלתי אפשרי: Mühlbach am Hochkönig

זו לא גלויה, זה נראה באמת ככה

שם שמענו שיש מכרה נחושת, העתיק באירופה. נכנסנו רק כדי לגלות שמדובר בסיור בגרמנית בלבד אז הבנו בעיקר מההקשר. בכל זאת לביקור הזה היו שלושה יתרונות. האחד הוא דרך הנוף המהממת שמתחת להר הוקקוניג (או איך שלא מבטאים את זה), היתרון השני הוא עוגת תפוחים שהבנות קנו במאפיה מקומית, והיתרון השלישי הוא אבנים קטנות עם עפרות זהב בתוכן ש"חפרנו" לנו במכרה. הן באמת יפות והקטנצ'יק באמת היה מרוצה לרוצץ אותן ולחשוף את זהבן בפטיש.

 

נכנסים

ומרוצצים אבנים

בדרכנו חזרה עצרנו ב"הופר" להצטייד בקניות לשבת ולראשון (זוכרים, בראשון הכל סגור), והכנסנו את השבת עם דגים (פורלים טריים, רק 8 יורו לקילו), עוגת תפוחים ואחלה גבינות מקומיות.
שבת שלום.

כמה קולאז'ים

חלק מהנופים כאן כ"כ עוצרי נשימה ונרחבים שפשוט חייבים כמה תמונות כדי לתפוס את החווייה כולה.
איכשהו.
אז הנה מקבץ בלתי מחייב של קולאז'ים מהימים האחרונים. הקליקו כדי להגדיל בשקל תשעים.

אה, כן: נסו לגלות, ילדים, איפה כל תמונה צולמה.

קרימל וקרמשניט

ביום חמישי קמנו ושוב הופתענו מהגשם שהבטיחו לנו החזאים ושבושש לבוא. האמת שהוא הגיע בלילה בסערה קטנה, אבל הבוקר התעורר צח ואביבי, ובטמפרטורות נוחות יותר.
התחלנו את היום באיזי. התלבטנו לאן ניסע, ובסוף (כלומר, רק כשישבנו ברכב) החלטנו להרחיק עד קצה חבל זלצבורג, למפלי קרימל Krimml. בפינת הטריוויה נגלה שאלו המפלים הגבוהים באירופה - כמעט 400 מטר בסה"כ שנופלים בשלושה מפלים עוצמתיים.
בדרך לקרימל עצרנו לאכול ארוחת בוקר על שפת אגם, אחד מעשרות רבות של אגמים הפזורים לאורך החבל (גם בלי כרטיס זלצבורג הכניסה לאגמים בדרך כלל עולה פרוטות, אבל עם הכרטיס זה כמובן חינם, אז במקום הוצאה זה הופך רק לעוד מקום קטן לפיקניק סימפטי).

משם המשכנו למפלים. מחזיקי כרטיס כדאי שיחנו כמונו בחניון 4, שם "משלמים" בקופות למוזיאון המים (אליו לא נכנסנו) רק כדי לקבל את החניה בחינם גם. אחרת זה עוד 4-5 יורו חניה.
מכל מקום, תעזבו אתכם מפרטים, כי המפלים מפילים כל בירוקרטיה אנושית. מדובר בפלא טבע של ממש ושעושה כיף גדול ותחושת וואוו. החניה היא ליד בסיס המפלים וישנה דרך ארוכה ומתפתלת העולה אל ראש ההר, משהו כמו שעה-שעה וחצי עלייה עד לרום של 1460 מטר. נשמע הרבה אבל כל הדרך מוצלת, ורוח קרירה נושבת, ואדי מים ורסיסי מפלים עפים בעוברך, וקשתות קטנות זורחות מעליהם, ונדמה לי ששמענו גם כמה ציפורים מצייצות.

אח, אמריקה. אירופה.

הדרך הארוכה והמפלים האינסופיים מאפשרים מאות הזדמנויות צילום שונות ומשונות אז כדאי לדאוג שהמצלמות טעונות ושיש מקום בכרטיס הזכרון...

אחרי המפלים, כשחזרנו לעמק, גילינו שלמטה עדיין חם ושמתאים בול לרחצה אגמית. עצרנו באגם שסמוך לעיירה Mittersill לטבילת ערבית. רגע קודם לכן הבנות התעקשו לטעום פעם אחת קרמשניט ואפפשטרודל מקומי ואמיתי כדי לבדוק אם האגדות על האיכות קרובות למציאות. מצאנו "קונדיטור" בסיבוב, ופסק הדין הוא שהחברות האוסטריות יודעות לאפות, אבל הקרמשניט של סבתא שלי היתה טובה יותר.
מכל מקום, לאגם הגענו בחמש וחצי אחה"צ בערך, וכבר לא היה מי שיבקש דמי כניסה. המים, באופן מפתיע, היו נעימים ולא קרים בכלל, אך הם עמוקים מאוד, אז לילדים ששוחים אבל לא ממש דולפינים כדאי מאוד להביא מצופים, כי מציל בשום מקום באוסטריה אתם לא תמצאו.
באגם גם רפסודה וגם קיר טיפוס צף שהווה אתגר ותסכול בו זמנית ושסיפק לנו שעה וחצי של שחייה, צחוקים וצלצולים.

חזרנו עייפים, רטובים ומחייכים.
וטיפ לאלופים: בבגז' יש לנו תמיד שלושה ארגזי קרטון קטנים: אחד עם בגדי ים ומגבות, אחד עם בגדי חורף, מעילים וכובעים, ואחד עם בגדים להחלפה, שיהיה. 

מפלים, גשרים ובריכות

קמנו לעוד יום של שמש, למרות שהחזאים הבטיחו סופות רעמים.
נסענו רבע שעה (סוף סוף נסיעה קצרה. רוב המקומות מרוחקים זה מזה לא מעט, והדרכים הרריות, כך ששעה לכוון זה סביר), והגענו לנקיק ליכטנשטיין, שקרוי על שם הנסיך של הנסיכות הזעירה שלפני מאה ומשהו שנים תרם את הכסף לבניית המסלול בנקיק.
חבל זלצבורג משופע בהרים ובשלגים ומדרך הטבע, משופע גם בנקיקים לרוב. נקיקים הם קניונים צרים, גועשים, קרירים ויפים החותרים להם במורדות האלפים מזה כמה מליוני שנים באין מפריע. קניון ליכטנשיטיין הוא אחד היפים, כך אומרים, ויש לאורכו מדף עץ נוח וסימפטי ומדרגות מטפסות לכל אורכו.
הנקיקים (Klamm בשפה המקומית) עולים מחיר סמלי, אבל הם גם ח.ע.כ.

לא התאכזבנו. בחלק מהדרך הקניון צר מאוד ועמוק מאוד, ובכולו יש רעם מים מתגלגל, רסיסי לחות ומיליוני תיירים שמנסים להצטלם. גם אנחנו כאלה.
אחרי הקניון המשכנו מערבה לעיירה Bad Gastein ממנה מטפס ח.ע.כ רכבל חדיש ומחודש לפסגת הר מקומי (עזבו אתכם משמות), בו תלוי גשר כבלים של 140 מטר מול נוף עצום. כמובן ששם היתה נקודה נפלאה לארוחת בוצר ולצילומי כל זוית אפשרית.

גשר על פני מים סוערים

ירדנו מההר עם הקרונית האחרונה, ב 16:30, ועצרנו בספא-מים החדיש של Bad Hofgastein (כן, כן, לעיירות הסמוכות האלה גם שמות דומים, וגם נוף דומה). מדובר בקומפלקס ח.ע.כ, מצוחצח וברמה גבוהה ביותר, עם נוף פנורמי של ההרים מכל עבר, עם איזור ספא וסאונה עצום, בריכות מחוממות לכל המשפחה, בריכות שחייה, ג'קוזי ענק, מגלשות מים באיכות גבוהה, מתקני ספורט ומה לא. הם סוגרים ב 21:00 ואנחנו נהנינו מכל רגע. המבוגרים מלשבת בנוף והילדים מלעלות ולרדת בלי סוף למגלשת האבובים, וממנה לג'קוזי ומשם למגלשה המהירה וחוזר חלילה.
היה פשוט מעולה.

נגמר היום?

זלצבורג (דמיינו כנורות ברקע. משהו של מוצארט)

בבוקר מיד קנינו את "זלצבורג כארד". התלבטנו אם כדאי להשקיע 136 יורו למשפחה, אבל זו הסתברה כקנייה מוצלחת ביותר שמשדרגת מיד את הטיול! מדובר בכרטיס מוזהב, אה-לה-ישראכארד זהב, שמקנה כניסה חופשית ל 190 אתרים ברחבי חבל זלצבורג. מה שהופך את הקניה לכדאית ביותר היא העובדה שמרגע שכרטיס אצלך בכיס - לא עושים יותר חשבון ומנצלים כל רכבל וכל מוזיאון או פינת חמד, גם אם זה רק לחצי שעה. נשמע מלחיץ? תיכף תגלו כמה.
נסענו לעיר הפלך זלצבורג, שבזכות מוצארט, בנה יקירה, מתהדרת בעשרות חנויות שיודעות למכור רק עיגולי שוקלד שאיזה יזם פעם החליט שקוראים להם מוצארטים. הברקה שווקית ואסון קולינרי.
זלצבורג האמת היא פנינה של ממש, עם קיר סלע ענק וחצוב, שבזכות כרטיס זלצבורג שלנו חסכנו יורו ועלינו לתצפית במעלית. שם אכלנו (כמובן) ואחרי סיבוב על החומה העתיקה (באמת יפה), ירדנו לעיר העתיקה.

המדרחוב הומה מפה לפה והיה חם ביותר ("לא סגרנו על קיץ אירופאי?" שאלו הילדים), אבל אוירה של פעם ותחושת בארוק ורומנטיקה מכל פינה. נכנסנו לביתו של מוצארט (כי חינם עם הכרטיס - מעתה נאמר ח.ע.כ) והאמת שהיה יפה ונחמד. משם הלכנו לנהר לשייט על הזאלצך, הנהר שהקנה לעיר את שמה. בחיים לא היינו עושים כזה שייט, אבל היה חינם, לא נלך? אז הלכנו רק כדי שנוכל לספר לכם לא ללכת. זה 40 דקות מיותרות ומעפנות, ובעיקר כי הקברניט הבטיח "הפתעה מיוחדת" בסוף השייט, רק כדי שנגלה שההפתעה היא סיבובים במקום של הספינה לצלילי מוסיקת ואלס. אלוהים איזה קיטש.

קפטן סטובינג, עלאק

הבאסה העיקרית היתה שכדי להספיק לשייט שיוצא כל שעה עגולה, הזדרזנו יותר מדי לסיים במוזיאון הטבע (החינם עם הכרטיס), שהוא פשוט מוצלח ויפה. יש שם אקווריומים ויש קצת דינוזאורים אבל יש קומת חלל נהדרת ועוד שפע דברים שלא הספקנו בגלל השייט. בדיעבד כמובן שהיינו מוותרים על הסירה ונשארים עם התרבות.
לא נורא.
היה כבר ארבע וחצי ונסענו לדרומה של העיר לעלות ברכבל לתצפית על העיר. ברכבל קיפצנו מהנאה ולמעלה היה מקסים ונעים (בכל זאת גבוה שם למעלה, אבל לא קר) ושם ערכנו לנו ארוחת ערב-צהרים מאוחרת בנוף קדומים בראשיתי.

כאן באוסטריה כמעט כל המתקנים והמקומות נסגרים בחמש-שש, אז אחרי הרכבל שהקרון האחרון שלו יורד בחמש וחצי, במקום לחזור לדירה נסענו שני קילומטרים לטירת הולבורן. שם הטירה כבר היתה סגורה (ידענו מראש), אבל יש לה גנים נפלאים ששווה לבוא במיוחד, ויש סיור ח.ע.כ. במזרקות המים של הטירה. הסיור יצא ב19:00, אז היתה לנו שעה נהדרת להשתובב בגנים המפורסמים ולנוח קצת.

כאן בדיוק צילמו את צלילי המוסיקה

רוגע בגנים

הסיור עצמו היה מרהיב ומעל לציפיות. מדובר בהפתעות מים נסתרות בנות 400 שנה שהברון המקומי אז החליט לשעשע בהן את אורחיו ואת עצמו ולשם כך שכר מהנדסי מים שהפליאו לעשות מכניקה ובובות נעות על בסיס מים, וכולן עובדות היום בדיוק באותו האופן. בגלל שהיה חם, כולנו נהננו מאוד להרטב ולצחוק ולשמוח. המדריך עצמו היה סיני או יפני ודיבר גרמנית אנגלית ואטלקית לסירוגין, ובשום דבר הוא לא נשמע טבעי.

יבשים בהתחלה

שמחים באמצע

רטובים בסוף

חזרנו לדירה מאוחר כדי להתמוטט לפני שהספקנו לספור עד עשר.